עין אחת פקוחה

בעקבות ה-7 באוקטובר, הבמאי תם גיאת גויס למילואים בגבול הצפון של ישראל. במקום קרבות חזית כפי שציפה, הוא מצא את עצמו תקוע בקצב הביורוקרטי של הצבא - ימים ארוכים וריקים שנקטעים מדי פעם בפחד מפני רקטות. עם מצלמה ביד, הוא החל לתעד את מחשבותיו המתפוררות בזמן אמת, ושילב צילומים מהבית, רגעי יומן אישיים מול העדשה, ושיחות טלפון עם אמו המודאגת.

התוצאה אינה סרט מלחמה במובן הרגיל. זהו מסע פנימי של מילואימניק צעיר, המתמודד עם אמונה, מחויבות וזהות שמקורן בחינוך דתי-לאומי - זהות שפתאום קשה יותר ליישב. תם רצה, יותר מפעם אחת, לחזור הביתה. אך משהו החזיק אותו במקום: תחושת מחויבות שלא הצליח לנער מעליו, ופחד שקט ממה שעזיבתו הייתה עלולה לעולל לשלוות נפשה השברירית של אמו. כשהוצעה לו חופשה, ומאוחר יותר מחליף, הוא סירב שוב ושוב - וגם לאחר שמישהו אחר תפס את מקומו, הוא לא הצליח להירגע לגמרי.